חוסנה ועמידותה של החברה הישראלית

מאת: ד”ר אבי ביצור

ראש המגמה לביטחון ולהגנת העורף  המכללה האקדמית בית ברל

לפניכם מאמר העוסק בבסיס עשייתכם, החוסן החברתי; ומטרתו לעורר דיון בהיבטי מושג מרכזי הזה.

ישראל עברה במהלך השנים האחרונות מספר אירועים בתחום החרום, שהעמידו במבחן את כוננותה, מוכנותה, מודעותה והיערכותה של המערכת הביטחונית והאזרחית כולה, של החברה הישראלית, לעמידה נכונה במצבי חרום. הארועים היו מסוגים שונים דוגמת דלקות, קריסת חניון ושריפות וכן מבצעים צבאיים, שגררו בעקבותיהם תקיפות טילים ורקטות על העורף האזרחי, סופות שלגים ועוד. אירועי מבצע ‘צוק איתן’ בשנת 2014 ואירועי נובמבר 2018 המחישו ביתר שאת את חשיבות ההיערכות ובעיקר העמידות והחוסן של החברה הישראלית, שלמעשה, נמצאת במצב של דחק ולחץ על עורפה האזרחי לאורך שנות קיומה.

ההיערכות וההתמודדות עם מצבי החרום הללו, באו לביטוי בשינוי ארגוני, מבני, תורתי וגם תקציבי. ניתן להבחין במודל של התנהגות שיטתית לגבי מעמדו של העורף הישראלי בשעת חרום וההיערכות לקראת מצב כזה, הן בתפישת הביטחון הלאומי אל מול איומי מלחמה והן בהיבט האזרחי אל מול אפשרות התמודדות עם אסונות גאוגרפיים או ארועי טרור או אסון, שימוש בחומר לא קונבנציונלי ועוד.

מצד אחד בולטת במודל התייחסות רצינית לצרכי העורף האזרחי הנתפש כמאוים וכנושא מרכזי לעסוק בו ולכן רבות ההגדרות המבניות, הגאוגרפיות, הפוליטיות, הארגוניות והאחרות העוסקות בהיערכות עורף זה לשעת חרום ומצד שני המענה איננו שלם מול ההגדרות והתקציב, ההשקעה והרעיונות ועדיין אין לנו היכולת לומר שהעורף האזרחי ערוך ומוכן כדבעי לקראת אירועי קיצון ואירועי חרום.[1]

תפישת האיום, הן זה הביטחוני והן זה הגיאוגרפי או הכרוך באסונות טבע, הינה חזקה וברורה ובאה לידי ביטוי בנאומים, בחקיקת חוקים, בבניית גופים כרח”ל (ראשות החרום הלאומית), אך הפער מול המענה הינו בלתי מתקבל על הדעת – לא יתכן שאלפי בתים בישראל נטולי ממ”ד או מקלט או שתרגולי חילוץ והצלה בנושא רעידות אדמה עוד לא בוצעו בכלל מדינת ישראל, לדוגמא.

לא יתכן שנשים את מבטחנו ב’כיפת ברזל’, ב’שרביט קסמים’ וב’קלע דוד’ (אמצעים לירוט רקטות וטילים) מצד אחד, ומצד שני לא נתרגל פינוי אוכלוסיה למקום מוגן כמו ‘מנהרות הכרמל’ או שלא נחוקק את חוק ‘מוכנות העורף‘ (ישראל עדיין נמצאת בהתנהלות החרום שלה תחת חוק הג”א מ1951 !) או שעמידות חוסננו ל’יום פקודה’ תעמוד בסימן שאלה. ברור לחלוטין שאם החברה הישראלית לא תעמוד באופן יציב, מלא יכולת חסינות ועמידות מול אויביה הרי שהיא תקרוס.

מאמר זה בא להציג את החוסרים, להצביע על הצורך בהשלמת הפערים והצרכים, בהיערכות אופטימלית לשעת חרום במדינת ישראל כדי להגיע לרמת חוסן ועמידות נדרשים מול האיומים, ובמקביל מנסה לספק

את ההסברים האפשריים להתנהלות המובילה לפערים כאלו בתקופה שזו רק שאלה של זמן, מתי והיכן ובאיזו עוצמה יתרחש האירוע המשברי הבא – האם ברעידת אדמה או במתקפת טילים או רקטות על העורף האזרחי, כפי שראינו באירועי נובמבר 2018 ?

הסברים לפערים באים ממספר עולמות אפשריים:

עולם התוכן של ניתוח תהליכי קבלת החלטות באמצעות ‘הגישה הפסיכולוגית’ היא אפשרות אחת, שבאה לידי ביטוי בשלושה היבטים מרכזיים:

  • תיאורית הקונפליקט.[1]
  • היבט המשבר.[2]
  • היבט ההיגדים הפסיכולוגיים של תפישת האיום ע”י המנהיגים.[3]

האפשרות השנייה להסביר את הפערים היא באמצעות האסכולות הארגוניות (רח”ל ופקע”ר).

האפשרות השלישית היא הגישה התרבותית, תוך התבססות על מושג ‘התרבות האסטרטגית’ המלווה באקטיביזם ומיליטריזם של החברה הישראלית וזאת כבסיס המדויק ביותר לניתוח ההחלטות שהובילו לפערי המיגון , המיקלוט, החקיקה וההיערכות לחרום בישראל.

לכאורה, חלה כל הזמן התקדמות בהתייחסות לעורף במהלך השנים אך למעשה העורף עדיין (וטוב שכך) לא עמד בפני מבחנים קשים כפי שעמדו הבריטים או הגרמנים במלחמת העולם השניה או היפאנים תחת אסונות הטבע (צונאמי ורעידות אדמה) שנחתו עליהם בעוצמה רבה.

עדיין קיימים במערכות אלו המאמינים בתפישת ה’wishful thinking’, חסידי “לנו זה לא יקרה”, ואלו הבוטחים ביכולות פרויקטי המיגון האקטיבי; אך במציאות הדברים אינם נראים או מתנהלים כך. קיים

צורך מיידי בחינוך להיערכות לחרום של החברה הישראלית, ממנהיגיה ועד אחרון וצעיר אזרחיה אל מול האיומים שיעמדו בפניהם.

מאמר זה נועד להציף  את אבני הנגף, את הסיבות העומדות בדרכנו להגעה לשלמות ברמת החוסן שלנו ואת היערכותנו לרגעי המשבר, למצבי הקיצון, למצבי החרום, שבוודאי עוד נפגוש בחברה הישראלית.

מהות הדילמות איננה פשוטה.  לדוגמא, בהיבט הביטחוני ,עומדת מצד אחד הבחירה ב’דוקטרינה ההתקפית’ כפי שהציג יחזקאל דרור: “היערכות העורף ראוי שתתבסס על הגברת היכולת ההתקפית יותר מאשר להשקיע בהגנה האזרחית”[1] אל מול נאום הרמטכ”ל לשעבר יגאל ידין, עוד ב1952, “המלחמה הטוטלית מחייבת ארגון יעיל של העורף שהוא משענת לצה”ל”[2], כלומר, בחירה בהגנה.

כאמור, הדילמה אינה פשוטה אבל אין ספק שעל העורף האזרחי הישראלי מוטלת מעמסה שראוי שקברניטי המדינה יכירו בה ויתנו לה מענה אופטימלי. כל זאת, כדי שנהיה “עם קשה עורף” (שמות פרק ל”ב) במובן החיובי של המושג.

אחתום בקריאה לכם, הקוראים, לקיים בדחיפות דיון מעמיק ויסודי במהות המושג חוסן ובהשלכותיו על ארגון הגנת העורף, האחריות, ההכנות, ההתארגנות ובעיקר בניית עמידות של ממש לחברה הישראלית.

**פורסם לראשונה בביטאון הפורום הלאומי להתמודדות עם מצבי חירום

לקידום תרבות החירום במדינת ישראל

[1] דרור,יחזקאל,(1995),אסטרטגיה רבתי לישראל ,אקדמון,ירושלים.

[2] דורון, שם.

 

Font Resize